העמותה הישראלית להתפתחות הילד ושיקומו




הצטרפו אלינו!

        

 

דף הבית >> ארכיון כנסים >> כנס "תחת קורת גג אחת" 2014 >> מפעל חיים


פרס מפעל חיים על שם אלכס טננבאום ז“ל 



אלכס טננבאום במהלך כנס העמותה להתפתחות הילד ושיקומו מוענק אות הוקרה על מפעל חיים מטעם העמותה.  אות ההוקרה ניתן לאנשים העוסקים בתחום התפתחות הילד ואשר עשו שינוי משמעותי ותרמו בתחום זה במישורים שונים. 
 
החל מהכנס ה- 20 של העמותה יוענק האות לזכרו של אלכס טננבאום ז"ל  ועל שמו.
 
דוקטור טננבאום שנפטר לפני כשנה ממחלה קשה היה נוירולוג ילדים ורופא התפתחותי במשך שנים רבות ותרם רבות ליצירת וביסוס תחום התפתחות הילד בארץ., ד"ר אלכס טננבאום  נולד ב2-9-1946 בארגנטינה למשפחה ציונית שנטעה את רגליה בתחום הרפואה, ועלה לארץ בשנת 1973 יחד עם משפחתו.
 
את לימודי הרפואה עשה ברוסריו, ארגנטינה ועם עלייתו לארץ החל להתמחות ברפואת ילדים בבית החולים הדסה עין-כרם בירושלים. 
 
בשנת1989 החל לעבוד במכון הירושלמי להתפתחות הילד בירושלים כרופא, שם טיפל באלפי משפחות וילדים ובמהלך השנים הפך להיות מנהלו בפועל, יחד עם תקופת מחקר במרכז קנדי –שרייבר בהארוורד שבארה"ב.  
עם השנים עבד וייעץ בתחום גם בקופות החולים, וביחידות להתפתחות הילד השונות במודיעין עלית, בירושלים, שער בנימין ועוד.  במקביל התמסר לליווי משפחות אשר חיפשו לאמץ ילדים בחו"ל, בתהליכים ארוכים אישיים וקשים הנדרשים ליצירת התא המשפחתי, ונתן הזדמנות להורות לזוגות רבים..
 
דר' טננבאום היה איש צוות ומורה בכל נימי נפשו, בכל רגע, בכל משפחה ובכל פגישה ראה הזדמנות לחלוק בידע, ללמוד יחד וללמד כפי שניכר מדברי כל רעיו לעבודה, ומהצטיינותו כמרצה המועדף ע"י הסטודנטים הרבים אותם לימד בבית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית בירושלים, בביה"ס לרפואת שיניים, בבית הספר לריפוי בעיסוק באוניברסיטה העברית ירושלים באוניברסיטה תל אביב ובמסגרות נוספות. 
 
הוא האמין בגישה כנה רגישה ואופטימית.  שאפשר לשנות ולהקל על המציאות וקבלתה לכל ילד ולכל הורה, שיש לשאוף לעשות תמיד את המרב, שבכל קושי ישנה דרך ודברים נוספים שניתן לעשות, תוך הקשבה לרחשי ליבם של ההורים ודעות המטפלים, על מנת לקבוע יחד את תכנית הטיפולים שתעטוף ותתאים למשפחה בדרכה, עם אמירה ברורה של מתן תקוה ואמון בכל ילד שפגש.  
 
מעבר להיותו איש מקצוע יוצא דופן, מרצה נהדר, עוצמתו הגדולה והמשמעותית היתה באישיותו הלבבית והחמה אשר הוקרנה לכל עבר – לכל אדם וכל מטפל. היה בו רוגע והומור, גם כאשר אמירתו הייתה נחרצת ולא קלה, דרכו הדברים נשמעו קלים לעיכול. רבים מהאנשים שעבדו עמו במהלך השנים המשיכו את הקשר עמו במשך שנים רבות, ודמותו ודרכי ההתייחסות שלו להורים ולילדים היו ועודם מקור השראה לדמותם הטיפולית.

כפי שכתבה משפחה אחת לאחר פטירתו המצערת:
בצער ובתדהמה שמענו על פטירתו של דר טננבאום 
ד”ר אלכס היה לב אמיתי הנכון לעזור לכל אדם מכל גזע ומין ללא מחיצות והבדלים, והכל הכל במסירות אין קץ, ותמיד תמיד עם חיוכו הנצחי הבלתי נשכח.
הוא היה מסוג האנשים שלא נפגשים עימם כמעט ביום יום, איש אשר רוח בו, רוח של אהבה, רוח של מסירות, רוח של סיוע, רוח של תמיכה, רוח של הבנה, רוח של טוב לב שאין הרבה כמותה.
מקצועיותו היתה לשם דבר, תפיסתו החדה והמהירה, והבחנתו המדויקת והקולעת היתה היחודיות שלו.
ויחד עם זאת צניעותו! כן צניעותו היתה נדירה ובולטת לכל אדם שנפגש עימו, התנהגותו היתה בכזו “ענוה”, שאף פעם לא נתן למעמדו להעבירו על דעתו, ותמיד דיבר עם כל אחד, מבוגר צעיר או ילד רך, בגובה העיניים וחיוך כובש.
כל מה שנכתב עליו רק על קצה המזלג אם נרצה לספר על כל החסדים שלו נצטרך להפוך את כל הים לדיו ואת השמים ליריעה. 
זו אבידה שאין לה תמורה.
נבקש מאל מלא רחמים שיפרוש כנפיו ברחמים על נשמתו, ויהיו צניעותו מעשיו וצדקותיו שעשה עם בניו של הקב”ה, ועם כל אשר בצלם אנוש הוא, מליצים יושר עבורו בעולם שכולו טוב, ותיהיה נשמתו צרורה בצרור החיים.

דברים שנאמרו על ידי דר' דורית שמואלי, במפגש זיכרון ועיון במורשתו של דר' אלכס טננבאום 
שנערך על ידי קופת חולים כללית ומרכז ורייאטי : 
 
יש לי תחושה שמה שאומר עכשיו משותף לי ולרבים היושבים כאן באולם. אני פה בגלל אלכס. כמובן שאני פה כדי לכבד את זכרו ולדבר עליו, אבל לא לזה אני מכוונת, כשאני אומרת שאני פה בגלל אלכס אני מתכוונת שבגללו בחרתי במקצוע הזה. בגללו, אחרי שסיימתי התמחות ברפאות ילדים השקעתי עוד 3 שנים בהתמחות נוספת, בנוירולוגיה, ועוד שעות רבות בקריאת ספרים, בקורסים והשתלמויות בתחום התפתחות הילד. בגללו.
 
בשנה רביעית בבי'ס לרפואה, כחלק מהרוטציה במחלקת ילדים, הגענו , אנו הסטודנטים, בקבוצות קטנות, לבלות יומיים במכון להתפתחות הילד. המכון ישב אז בבנין ישן ומרופט ברח' יפו, בנין שכמה שניסו לשפצו לא הצליחו להסתיר את זקנתו וקמטיו. בחדרים עמד ריח של יושן, לפעמים ממש ריח מעופש, ובכל זאת היתה שם נהרה. היו שם צחוק, וחיוכים ותקווה, אנשי צוות מופלאים, מלאי מרץ ועזוז. בראש כולם עמד אלכס, דר' אלכסנדר טננבאום, פצצת אנרגיה עם מבטא ארגנטינאי,  שמיד אמר "תקראו לי אלכס".  
 
הסתובבנו בין חדרי הטיפולים, צפינו מבחוץ או נכנסו לחדר, ובעיקר ישבנו איתו, בזמן שבדק ילדים. 
עמדתי משתאה. הגעתי ממחלקת ילדים בבית החולים. מחלקה עמוסה לעייפה, צוות מותש, ביקור רופאים שעובר על עשרות מיטות כל בוקר, מאוד ממוקד בעשיה הרפואית והרופאים כמעט שאינם מביטים לילד המאושפז או להוריו בעינים. לעיתים קרובות ההורים היו פונים אלינו, הסטודנטים, כדי שנסביר להם מה בדיוק המחלה של ילדם ואיזה טיפול הוא מקבל. הרופאים במחלקה לא התפנו לכך, מתרוצצים ממטלה למטלה, טרוטי עינים ומאותגרי משימות. הילדים המאושפזים, מצידם, היו פורצים בבכי רק למראה החלוק הלבן הקרב אל מיטתם.  
 
והנה הרופא הזה יושב ומשחק עם ילדים, בנחת, עם חיוך מרוח על הפנים. והילדים לא בוכים, ולא נרתעים אל חיק הוריהם. הם נענים לו, ומצטרפים למשחק, תחילה בחשש ואח'כ במלוא החדווה. ולפעמים הם לא רצו לעזוב את החדר של הרופא. מי שמע על כך ברפואת ילדים? והרופא הזה מדבר עם ההורים, עונה על שאלותיהם בלי לתת להם תחושה שזמנו קצר, מסתכל להם בעינים. כשהוא שיחק עם ילד הוא היה רק איתו. כשדיבר עם הורים היה ממוקד רק בם. ותמיד עם מילה טובה לומר, גם כשהילד אובחן עם הפרעה התפתחותית קשה, גם כשנשא בשורה מרה להורים המודאגים. האופטימיות שלו ושמחת החיים שלו דבקו במטופלים ובצוות, בקירות ובחלונות. אלכס הפיץ סביבו קסם  וחום,  אנרגיה מאירה  שגירשה את האפלה שבחדרים. הוא זהר באמונה בכוחם של הילדים להתקדם. הילדים הרגישו זאת, ואהבו אותו על כך. ההורים הרגשו זאת, והודו לו על כך, הצוות במכון הרגיש זאת והעריך אותו על כך ואנו, הסטודנטים, היינו מוקסמים. 
 
היינו שם רק יומים במכון, יומיים שנצרבו עמוק בתודעתי, וכשהייתי צריכה להתחיל לחשוב על התמחות שניה היה לי די ברור שזה מה שאני רוצה לעשות. לשחק עם ילדים. חזרתי לרוטציה קצרה במכון , קצרה מדי, כי רב הזמן החזירו אותי לעבודה במחלקה, בה תמיד חסר כח אדם, ושוב חוויתי אותה חוויה. רציתי עוד. ועוד. אז הפכתי לנוירולוגית ילדים שתחום התמחותה התפתחות הילד.
 
צחוק הגורל שהפכתי למנהלת המכון של כללית שאלכס עבד בו, ופתאום הפכתי להיות המנהלת שלו, של מורי ורבי. לא שהוא לא היה קורא לי מדי פעם לחדר, מראה לי ילד ושואל "נו, אז מה את חושבת שיש לו?" ואני הייתי עונה ונרגעת רק אחרי שראיתי שכיוונתי לדעתו. 
 
אלכס היה קלינאי מופלא, לא נדרש לו זמן רב לעמוד על טיבה של הבעיה ממנה סבל הילד, או לומר שאין כלל בעיה. הוא בדק כל ילד הרבה פחות זמן ממני ובכל זאת מסקנותינו היו כמעט תמיד זהות. היה לו כשרון כזה, הספיק לו זמן מועט כדי לבדוק ילד, ולעומק. אז הוא המשיך לראות הרבה ילדים, כשרותי טובה הלב מכניסה בין לבין מקרים דחופים, ובכל זאת כולם היו מרוצים. לא היו כמעט תלונות מצד המטופלים או הצוות.  ההנהלה הייתה מרוצה כי היו תפוקות טובות ואני הייתי מרוצה בביקורת התיקים שאני מבצעת אחת לשנה. הוא שאמרתי- קלינאי נדיר. 
 
קשה לשים את האצבע על הקסם של אלכס. היה משהו בלתי אמצעי, לא מתנשא ולא מתיילד, באופן בו תקשר עם כולם- מטופלים ואנשי צוות. הוא היה  אמין, ישיר ולא מתחסד , אומר דברים כהוויתם ולא מתחמק. היה לו בטחון גדול במקצועיותו ובנסיון שלו והוא שידר לכולם "אפשר לסמוך עלי".  ואנחנו סמכנו עליו, כולנו- אני ואתם ועוד אלפי מטופלים בהם טיפל ואנשי מקצוע איתם עבד לאורך למעלה מ 30 שנים בהם היה ממובילי תחום התפתחות הילד בארץ.   
 
אלכס חסר לנו. יהי זכרון ברוך. 


פרס מפעל חיים
 
 
+ הוסף תגובה חדשה
תגובות:
Loading בטעינה...



מוקסו מבדק ADHD